ארץ וארוס

בכיתה י' הזמין אותי מנהל בית הספר לחדרו. הוא ביקש שאספר לו על עבודת הבגרות שאני עומדת להגיש בספרות. כתבתי על האנשת הארנבונים בספר גבעת ווטרשיפ. השתגעתי עליהם. למדתי את השפה שלהם. הרגשתי שהם אחים שלי (אלה לא דברים שסיפרתי לו).

"יפה", הוא אמר, "ומה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"

השאלה הזו נראתה לי אז מוזרה ולא מנוסחת נכון. הרגשתי שזאת שאלה על מקצוע, ולא שאלה על רצון. כי אם יש משהו שאני רוצה לעשות, למה שלא ארצה לעשותו כבר עכשיו? וכשאתה שואל את השאלה באופן הזה נערה בתיכון, אתה מסמן לה, גם בלי שתהיה מודע לכך, שתיקח בחשבון שבבגרותה אלה עתידים להיות שני דברים נפרדים: מקצוע ורצון. מכל מקום, עניתי: "אני רוצה להיות אסטרונומית". זה מה שרציתי להיות באותם ימים. לא הלכתי לחוג אסטרונומיה ולא הרחבתי ידיעותיי בנושא, אבל אהבתי ללכת לפלנטריום ולראות את סדרת הטלוויזיה "קוסמוס". אסטרונומיה, כך הבנתי אותה אז, היא עיסוק פילוסופי בהתבוננות וחקר האין־סופי. תיארתי לי שהמנהל והמחנכת, שישבה גם היא בחדר, ציפו שאומר, "לעסוק באמנות, בספרות". חשבתי לעצמי שהם חושבים שאני סתם אומרת. לא אמרתי סתם; זה באמת משהו שחלמתי באותם ימים – להתבונן רחוק ולחקור אין־סוף וכוכבים.

"מעניין", הגיב המנהל ופתח עיניים גדולות. "ואילו שיעורים את הכי אוהבת?". "גאומטרייה וספרות", השבתי בלי לחשוב פעמיים. וכשהמנהל שאל בנימוס, "אלה לא שני קצוות?", המשכתי ואמרתי שאני אוהבת לנתח שירים ואוהבת לפתור תרגילים בגאומטרייה. שאני אוהבת לפענח דברים נסתרים ולחזור עם תשובה.

אני זוכרת שהיה רגע, שנים אחר כך, שחשתי בגוף ממש והבנתי שאלֶה ממש לא שני קצוות – שהנשמה והפואטיקה נדרשות למרחב, ושהמרחב נדרש לנשמה. שהמתמטי והפואטי, שהלוגי והמטפורי, הולכים יחד כברת דרך ארוכה. אז גם הבנתי משהו על אהבה. שהכל הוא אותה "אהבה". שהכל הוא אותה תשוקה, אותו דיזאייר, אותה תאווה, אותה משיכה נמשכת אל אֵי־זה־אֵי־שם נסתרים ובלתי ניתנים לאחיזה. שהכול הוא אותו ארוס – אל אדם ואל אדמה, אפילו אל העבר שלנו; וככל שנשתוקק וככל שנאיר את דרכנו אל אותו אֶת־זה־אֵי־שם, כן נואר מן האור שניבע אלינו מן האֵי־שם הזה שלנו. ושאמנות וכתיבה הן מפתחות להגיע אל אֵי־זה־אֵי־שם שכאלה. אני זוכרת שהרגשתי והבנתי את זה, וקיוויתי שיום אחד אצליח להסביר את זה בשפה.³

רק שהשפה – הפואטיקה – היא כמו מרחב, וכשם שהיא מקרבת, כך היא מרחיקה.

אנסה להיצמד לאיזשהו עיקר ולהסביר מהתחלה.

אני מבקשת לטעון שהארוס לארץ (ולדברים בכלל) והארוס לאדם חד הם. בשני המקרים מדובר ברצון להתאחד. אני מבקשת להוכיח את זה באמצעות הדימוי והמטפורה של האופק,⁴ זה שנמצא שם הרחק ושעינינו וליבנו ומחשבותינו נשואים אליו, וככזה הוא מעורר בנו תקווה וקורא לנו כיוון. אסביר זאת באמצעות תנועה מהלוגי למטפורי, מהמתמטי לפואטי, ובאמצעות הכלים העומדים כאן לרשותי – שפה, מוזיקה וכתיבה.

כדי לחקור את מה שאני מבקשת לחקור, כדי לכתוב את מה שאני מבקשת לכתוב, כדי ללמוד תוך כדי כתיבה, אני חוזרת תמיד אל מקורותיה של השפה שלי – כי כשמגיעים למקורות אפשר לשוב ולצמוח מהם בד בבד עם ההתחקות אחר הלוגיקה והפואטיקה של ההכרה, כשהללו נקיות מקלישאות שנערמו על השפה במשך השנים. אני פונה למקורן של המילים העבריות שעימן אני הוגה וכותבת, כי מה שהבינו אבותינו השֵׁמיים ב־2500 לפני הספירה התכסה במשך חמשת אלפים שנה באבק קָטַכְרֵטִי (דהיינו עודף, משבש, מסלף) ונשכח מאיתנו בשל השימוש המקודד במילים וללא ההיכרות החושית־חווייתית עם הדברים עצמם.⁵ מתיו גאמפרט מלמד אותנו שהאמת היא הרס או חורבן של המטפורה,⁶ ואני מפרשת את הרעיון הזה של גאמפרט – ואת המטפוריות של הקריאה לחשוב את ההרס או את החורבן המגולמת בכותרת הספר – כך: יש להתאמץ להתחקות אחר מקורם של מילים ומושגים (כאמור להסיר מהם שימושים וגלגולים מרובים מספור) ולחזור להד המקורי של מילה או מושג, לעדות על חוויה ראשונית, קרובה, כנה. המטפורה מזכירה לנו שעלינו להבין מה היא מסמלת, לאיזו אמת היא מכוונת. אסור "להיתקע" על המטפורה (כפי שאסור להיתקע על הגשר),⁷ ואסור שהמטפורה תחסום את מה שהיא אמורה להעביר, לסמל.

בחקירתי את ה"ארוס" ואת ה"אופק" אני עושה מהלך דומה למהלך שעושים תאופיק וגאמפרט בספר זה, כל אחד עם מושגיו שלו (גאמפרט: "הרס" ו"גשר"; תאופיק: "הרס" ו"לבירינת"), וכמוהם גם אני מבקשת לפרק או להרוס את המטפורה ולחשוף את מהותם של מילים ומושגים כדי להגיע לדברים עצמם ולהכיר אותם.

במסה זו אני מבקשת לחקור את המטפורה של האופק ולהבין את הארוס, את הרצון, כמשאלת החיים. ככוח החיים. כַּכוח המניע. אבל הינֵה, כבר נפלתי לשימוש קטכרטי במילים, ואינני רוצה לדבר במושגים של כוח. אני רוצה להיעזר במושג "ארוס" כמה שמניע ומושך.⁸

כאמור, ארוס במובן משיכה. למשוך. להימשך. להשתוקק אל דבר, אל מקום, אל אדם, אל מושג. אל מושא. אל מקור.⁹ אל מועד כלשהו.¹⁰ לרצות מאוד להגיע אליו. להיות איתו. להתאחד עימו. ואפילו לרצות מאוד דבר־מה בלי לדעת מהו הדבר־מה הזה.¹¹ הארוס הוא נפשי־פיזי־מרחבי־לשוני. הארוס הוא מניע, הוא תנועת קיום. הוא קושר בין המרחב לזמן ולגוף ולהכרה. הכול ארוס: המבט הוא ארוס, התנועה קדימה היא ארוס. לא במקרה העיניים שלנו נמצאות בקדמת הגוף. ה"קדימה" נקבע משום מיקומם של איברי החישה.

אזדרז כבר כאן להדגים משהו על מקורה של מילה. בשפה האכדית, שבה דיברו וכתבו במסופוטמיה ב־2500 לפני הספירה, שהיא אחד ממקורותיה השמיים של השפה העברית,¹² המילים "פָּנִי" ו"פָּנוּ" משמעותן גם "פָּנים" וגם "מלפנים", "מול" ועוד.¹³ "פָּנִיז" ו"אנא פָּנִי" הן "קדימה". והינה גם בעברית – "לפנים" זה "מול", "קדימה" (מה לפנים ומה לאחור). ובבת אחת כל כך פשוט לתפוס ולהחיות את המטפוריות (המתה) של המילה "לפנינו", שלא זכרנו כלל שהיא מטפורית: "לפנינו" זה "מול הפנים שלנו".

ולא רק שהכול ארוס, אלא הכול הוא אותו ארוס – הארוס לחיים, הארוס (המיני והרוחני) לאדם, הארוס לנוף־ארץ־אדמה (אני לא מתכוונת למובן הלאומי; אני לא נוגעת כאן בשום דבר שקשור בבעלות). המשיכה היא אותה משיכה, והתחושה היא אותה תחושה.¹⁴ הרצון לחיות הוא הרצון להתאחד עם אותו דבר שמושך אותך. לחוש ולדעת בגוף בכל מאודך. רק המושא הוא אחר – ולכן ההתנהלות היא אחרת. אבל המטפיזיות של המשיכה (הרצייה) ושל ההתאוות לא להיוותר מחוץ לדבר שאליו את או אתה נמשכים היא אותה מטפיזיות – של התאחדות. של התמגנטות. החיים מורים לנו קדימה. הזמן והמרחב מורים קדימה. הארץ, האדמה, הקרקע, הנוף, המבט – מושכים את הגוף להתהלך בם, לנוע בם, להתקדם בם (כמו בכתיבה). הנוף מושך את המבט שלי ומושך אותי לעברו. אני רוצה להגיע אל מושא, וכשאגיע אליו – אם אגיע אליו – הוא יהיה מושא מסוים (גם בכתיבה). הגוף, כאמור, בנוי קדימה. התשוקה היא לנוע קדימה. הכל קדימה. לשם. בלעדי הארוס אין תנועה.

ולפני שנמשיך, נשים ליבנו לכך שהמילה "earth" דומה למילה "ארץ" וששתיהן דומות למילה "ארוס". ובכן – הקשר הזה מתגלגל בלשון כבר מן העת הקדומה. אבותינו השֵׁמיים הבינו את זה כשקשרו ארץ וארוס ורצון ועריסה באותו שורש.

והינה לפי המילון האכדי "ארץ" ו"ארוס" או "רצון":¹⁵

Arṣ́: earth, land (ארץ, אדמה)
Erṣetu: earth, ground (אדמה, קרקע)
Eršu: a bed, a cradle (מיטה, עריסה¹⁶)
Erēšu: to request, to demand, to wish, to want (לבקש, לדרוש,¹⁷ לייחל, לִרצות)
Erištu: to demand, to request, to need, to feel (sexual) desire for (genitive), to lust (לדרוש, לבקש, להזדקק, לחוש תשוקה [מינית], להתאוות)

מג'וזף קמפבל למדתי שבכל המיתולוגיות תנועתו של הגיבור היא תנועה אל עבר האור: מסע מן האפל אל המואר. זה מקביל, להבנתי, לתנועת הארוס. לפי קמפבל, מטפורות שנוגעות לדימויים מיתולוגיים ודתיים (כאלוהות וכגן עדן) אינן מורות על מקומות מסוימים אלא על "מקומות" ברוח האנושית.¹⁸ ומכיוון שכל אחד מאיתנו הוא גיבור מסעו שלו, כל אחד מאיתנו מחפש את האור, את האופק, שאליו יפנה. לפי קמפבל, ״הגיבור מייצג את הדברים המתהווים, לא את הדברים שכבר התהוו, משום שהוא קיים״.¹⁹ כלומר עצם הקיום האנושי (וכאמור, כל אחד מאיתנו הוא גיבור מסעו שלו) פירושו להמשיך להתהוות. ארוס גם הוא אפוא התהוות.²⁰

אם כן, התנועה אל האופק, ההליכה בעקבות האור – זוהי דרך ההתהוות. במובן המטפורי הזה, האופק הוא מקום והוא זמן והוא מושא והוא אידאה. ולכן גם הארוס הוא אותו ארוס – דהיינו אותה תנועה מתהווה אל עבר ההתאחדות.²¹

ואולי האופק הוא כמו אלוהים? אלוהים כמחשבה, כשם, כרעיון – של דבר שאי אפשר להגיע אליו, שאי אפשר להשיג אותו, אבל הוא מושא המחשבות על אודותיו? ומכאן שהוא מרומם את המחשבות שלנו מעלה והרחק.²² האמונה והתקווה הן צורך אנושי. המבט אל האופק הוא צורך של מי שמבקש להאמין – מי שמוכרח להאמין, גם בלי מושא שאפשר להשיגו, להמשיגו.

כאמור, הארוס הוא השתוקקות להתאחדות. "השתוקקות לשלמות", יאמר אריסטופאנס ב"המשתה" לאפלטון.²³ השתוקקות נצחית, כי ה"חסר" נצחי גם הוא, ולעולם לא יתמלא, ועל כן נהיה תמיד כמהים ונשתוקק – נלמד, נתקדם, נשאף לעוד: "לידיעה, לטוב, ליפה", יאמר סוקרטס מפיה של דיוטימה.²⁴ והאופק הוא הוא, והוא הדימוי והמטפורה, להשתוקקות הנצחית, לאותו החוץ־מלפנים הגדול – זה שקורא לנו בהיותנו בתוך העריסה־מערה־רחם שבהם אנו מצויים לפחות בכל לילה. בריאת העולם של "בראשית" מתחילה מחושך ומים, ואז ראשון נברא האור. זה ממש תיאור של יציאה מהרחם – מהחושך במים אל אור העולם. וכאמור, זו גם תמיד תנועת ההתהוות – אל האופק, לעבר האור, לאסוף תודעה, לזכות בגילוי.

ואיך המטפורה של התקווה מתקשרת לכאן? אחד המקורות העבריים למילה תקווה הוא "קַו" של "היקוות":²⁵ "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" של הבריאה (בראשית א, ט). קו האופק – זה שנראה שָׁם מולנו בעומק השדה, מה שעינינו מתכוונות אליו, מזדרח כדימוי וכמטפורה וכהשראה לתקווה. אופק מְקֻוֶּה. לשם, אליו, אנחנו מבקשים להגיע.²⁶ והרי אין קו כזה ממש שנוכל להגיע אליו, הלוא נוכל רק להוסיף ולהתבונן ולשאוף אל מה שנדמה כקו, וככל שנתקדם כן ימשיך להופיע לפנינו – ולכן נוסיף ונתאווה אליו – וגם במובן זה "האופק" הוא אידאה ומטפורה יותר ממקום ממשי.

בספרו קוסמוקומיקס כותב איטאלו קאלווינו ש"בלי כל סימן החלל שב והיה לתהום ריקה, בלא ראשית וקץ, תהום מעוררת קבס, שהכל אובד בתוכה, גם אני".²⁷ קאלווינו מתאר את הצורך של הגוף ושל ההכרה בנקודת ציון. כלומר מדובר ברצון שנובע מן הצורך ההישרדותי של הקיום במרחב. כך גם אני מתייחסת לאופק: הן במובנו המילולי, בהיותו ציון של כיוון במרחב, הן במובנו הסמלי, האידאי, המטפורי. כלומר מדובר בצורך הישרדותי גופני ורוחני־הכרתי־לשוני שכרוך בקיום במרחב ובזמן.

אקפוץ לרגע לגן עדן כדי לשוב ולהסביר: "גן עדן" הוא שֵׁם שמאחד בין זמן למקום. "גן עדן" הוא לכאורה שם של מקום (אידאי), אבל הוא מתאר גן בזמן. נסתפק באטימולוגיה של השם: "עדן" באכדית הוא "זמן". "עידן". "מועד". במובנים של "רצון" ושל השתוקקות וגם צורך קיומי אל אי־זה־אי־שם, המטפורה של גן עדן דומה למטפורה של האופק.

גן עדן הוא היפוכו של הגיהינום, כשם שהארוס הוא היפוכו של התנטוס.²⁸ לעומת התנועה אל עבר האופק של הגיבור, שהיא תנועה לשחרור, תנועה המזכה ב״חופש לחיות״, מיתולוגיות שונות מתארות את הירידה אל החושך, אל בטן הלווייתן, אל הלא־מודע, אל השאול, אל הלבירינת. אני כותבת כאן על ארוס ועל אופק לא מתוך התנגדות למושגיהם של חבריי גאמפרט ותאופיק – גשר (שקורס), לבירינת (רדוף רוחות) והרס (וחורבן) – וגם לא מתוך התכחשות לעדותם, אלא מתוך תקווה, מתוך כמיהה לעתיד אחר.

לסופר בנימין תמוז יש סיפור קצר מ־1946 בשם "אופק",²⁹ ובו מסופר על ילד חולמני שפוגש את האופק בטיוליו:

הילד המשוטט ומאחר לבית הספר חווה חוויה חושית עזה, והגם שהוא תמים, את המקום הרחוק ההוא שבו נפגשים ארץ ושמים הוא מתאר תיאור ארוטי. בנימין תמוז ודאי אינו תמים. סופו של הסיפור שהמורה שואל את הילד שלא הגיע אתמול לשיעור, האם הוא יודע "מה זה אופק?", שזה מה שהסביר אתמול לתלמידים, והילד מביט במורה "נדהם ומשמים", שותק, ורק כשהמורה דוחק בו שוב הוא משיב, "לא". יותר מהתלמידים כולם חווה והבין אתמול את האופק, ידע אותו ממש, אבל ביום המוחרת לא היה מסוגל לעשות את השימוש הקטכרטי, השחוק, המצופה ממנו, והשיב שאינו יודע.

מהסיפור של תמוז אנו יכולים ללקט מוטיבים אחדים שנוגעים לענייננו כאן: א. שהארוס הוא אותו ארוס, ולרוב הנטייה היא לתאר אותו כפעולה ארוטית בין אהובים; ב. שהאופק הוא אותו דבר שנמצא שם הרחק, ושעינינו וליבנו ומחשבותינו נשואים אליו, וככזה הוא מעורר בנו תקווה וקורא לנו כיוון;³⁰ ג. שאחת התשוקות הגדולות היא לחוות את הדברים ממש – להתאחד עם המושא שאליו אנחנו מתאווים כדי להכירו מתוכנו ובכך להתגבר על המופע הקלישאי המקודד של השפה, להתגבר על השם־המושג־המטפורה המתה; ד. שכל זה קשור לגוף במרחב ובזמן; ה. ושזה קשור בהליכה או בכתיבה או בשניהם גם יחד.

כמו מרחב וכמו זמן, גם השפה היא ממד. אנחנו מתנהלים בשפה כשם שאנחנו מתנהלים בקואורדינטות של מרחב וזמן.

האכדים הבינו לפני חמשת אלפים שנה את ההכרה וההיגיון הכורכים לשון בזמן ובמרחב. למשל באכדית "עכשיו" זה "אַכָּאנִי", שהתגלגל בלשוננו ל"כאן". "עד עכשיו" באכדית זה "עַדִי כּאנה", ובעברית "עד כאן". כלומר "כאן" עומד במקום "עכשיו". והמילה "כּה", שהתגלגלה אלינו גם היא מאכדית, מובנה גם "כאן" וגם "עכשיו". באנגלית זה די דומה בעצם: so far פירושו "עד כה" – עד עכשיו ועד כאן. ולפני שנמשיך אני מבקשת להתעכב על הגלגול המטפורי־מטונימי של המילה "להתאחד", המרכזית כל כך לעניינינו: המילה "עמית" (במובן רֵעַ, חבֵר, שָׁכֵן) מקורה ב"עמידה" – באכדית "עמידו" ו"עימיתו" פירושם להישען זה על זה, לגעת, לסמוך. ו"לסמוך" נובעת מ"סמיכות", מ"קִרבה". והינה, "להתאחד" באכדית אומרים "סמכו". וכך שוב מתגלמת הלוגיקה המטפורית, השפה המטפורית, הפואטיקה – במקור הממשי שלה – במרחב.

ההתחקות אחרי עברה ומקורותיה של השפה (חקר אטימולוגי, שאפשר לדמותו לארכאולוגיה של השפה) כמוה כהתחקות אחרי הפואטיקה של השירה. בשתיהן המטפורה היא המפתח ליצירה של מובנים ולפענוח שלהם. שירה בונה מרחב וזמן באמצעות הפואטיקה. התיאור המטפורי השירי, לצד המוזיקליות של השפה, אקוויוולנטים לתיאור מרחבי. הינה למשל תיאור תנועת הנמלה של ישראל אלירז שפגשנו בהערה מוקדמת: "הִיא כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ הַיּוֹרֵד לִבְאֵר מִמֶּנּוּ / נוֹבֵעַ הַכֹּחַ לִהְיוֹת טָהוֹר".³¹ או שרטטו בעיני רוחכם את המרחב שבונה ביאליק בכתיבה המוזיקלית־מטפורית שלו: "מִגּוּפוֹ שֶׁל־עוֹלָם אֶל־אוֹרוֹ עָרַגְתִּי, / דְּבַר־מָה בַּל־יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה".³²

המעבריות והחיבור (דהיינו המטפוריות שבבסיס השפה) מזמן למרחב וממרחב לזמן מזמינים פירוק (דה־קונסטרוקצייה או הריסה) שלהם על מנת לחשוף את הלוגיקה ואת ההכרה המתגלמים בגוף האנושי ושפועלים מתוכו ולמענו. כמי שמתנהלים בשפה אנחנו עקודים למילים, אך מי שמבקש לעצמו חירות ויוצא בעקבות הארוס מבקש לחזור אל הגוף, אל התחושה, אל ההרגשה ("דְּבַר־מָה בַּל־יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה"). להינתק, ולו לרגע, מן השכל, מן הקלישאה, ולפגוש את השפה במקום שבו נוצרה – בגשרים שבין הגוף, המרחב והזמן.

מה מקומה של כתיבה על ארוס ועל אופק, על חירות ועל תקווה, לצד הכתיבה על הקריסה ועל ההרס? ומה מקומה, על אחת כמה וכמה, בזמן מלחמה והרג ומוות?³³

אני שבה ל"גשר" של גאמפרט ול"לבירינת" של תאופיק ול"הרס" של שניהם, כפי שהם מציגים אותם כאן בספר. הגשר הוא דימוי חסר ארוס, וההריסות והמבוכים מגלים את ניגודו של הארוס. הגשר, הגם שהוא נועד לחבר בין שני צדדים, בין שני קצוות, עומד במקומו חסר תשוקה.³⁴ הגשר, כמטפורה למטפורה, כמשוואה מילולית, אף שהוא מסמל חיבור בין שני שדות או צדדים או תחומים, חסר את הארוס המוביל להתאחדות שאותה הוא אמור לסמל – אותה התאחדות שאליה מתאווים ושעליה דיברתי קודם.³⁵ גשר הוא הדרך הלקונית, האפתית, ההמונית, הקטכרטית, הדמוקרטית, המאפשרת מעבר וחיבור לכל אחד.³⁶ גשר הוא כמו סידור תפילה – הסידור אינו מחכה למשאלת הלב, לתשוקה המיוחדת שלך, אלא מציע לקהל המתפללים נוסח אחיד שמהווה גשר בין המתפללים כולם לבין עצמם (קהילה מתפללת) ובין כל אחד מהם לחוד וכולם יחד לאלוהים שאליו הם נושאים תפילה. גשר־תפילה מודולרי. אין כאן ביקורת. זו הדרך להיות קהילה. לקבוע נורמה. לתת שפה למי שאין לו שפה.

הגשר, כמו המטפורה (וגם בהיותו מטפורה), צופה את הריסתו (או את חסימתו כאמור). מרגע שדבר הוא "מטפורי" או "שביר" הוא חייב להישבר. שבירה (הרס) היא היפוכו של הארוס.

שביר הוא שם תואר מתעתע ומכשף – כמו הארוס, כמו העתיד, הוא מתקיים כל עוד אינו מתממש. ובדומה לתשוקה, אבל ההפך ממנה, שביר הוא תאווה (אִיווּי), אבל מקרה מיוחד של בהלה מפניה. הגשר, וכמוהו גם הלבירינת והמחסום, שהם היפוכו של הארוס, צופים תמיד את עזובתם, את שבירתם. הריסתם. חורבנם. במקום תנועה קדימה אל עבר האיחוד וההתאחדות, הם מבטיחים רק חזרה לאחור, קריסה, נסיגה.

הביטו בתצלום המופיע בשער הספר הזה שצילם תאופיק ב־2006. זהו תצלום של מבנה אחרי תקיפה. בניין מגורים הרוס. חרב. קירותיו מפוחמים. ומה שיכולנו לייחל שיהיו קרני אור שחודרות אל הפריים הוא אבק מיתמר של הריסות. אבל במרפסות, המשרביות (מהאדריכלות המוסלמית: סבכות בפתחי מבנים) עודן מייפות את הפסאדה. גם כשההפצצה נגסה בה פה ושם, המשרבייה נותרה שלמה, זקופה, מתוחה, כמו בשמלה מגוהצת של כלה.³⁷

תצלום, כמו חורבן, מתמיד מתחת לכל הכיסויים וממתין שישובו אליו. התבוננות בתצלומים מחזירה אותנו אחורה בזמן אל סיפורים שכמו פצעים נותרו פתוחים, אל חורבות בטרם כוסו. הזמן מכסה על הריסות, אבל שבירתו באמצעות תצלום חושפת ריק שלא התמלא ומציאויות שלא השתנו ושנשארו בחורבנן. הצילום שמנציח את המרחב ואת הזמן של החורבן אינו מציע עתיד מסוג אחר, אינו מציע אופק מקֻוה, אלא צופה חורבן מתמיד.

צילום של עיר הרוסה – פעולת הצילום, המופע בתצלום, קריאת התצלומים – כל אלה מתעדים את הקריסה, את הנסיגה, מזהים אותה, משמרים אותה. אין אופק ואין כמיהה לאופק – לא בתצלומים עצמם ולא בחוויה של הנסיגה. במסה זו שלי על ארץ וארוס ועל המסע אל האופק – כתגובה על ההרס, על החורבן, על האובדן של חיי אדם – המחשבה מבקשת להתנחם ביופי. אני מחפשת את האופק כשאני מתבוננת בתצלום של תאופיק אך נאלצת לוותר, כי לא אמצא אותו שם. עליי לחזור אל הכתיבה, כי בכתיבה אני מוצאת אופק – ומוצאת גם את הכמיהה אליו.

הינה, מה עלה בגורלה של הנמלה משירו של אלירז? באותו קיץ תבעו הנמלה ואחיותיה את זכותן לבית. סתיו עבר על בֵּירות, וגשם ראשון ניתך, והנמלים הזכרים יצאו אל מותם במחולות, וגם חורף חלף ואביב ראשון, וכבר צמחייה החלה מטפסת על הבניין. וגם הנמלים טיפסו שמה, כי ידעו ששם יימצא להן מזון. וגם מכתב הגיע בקיץ מג'לאל. הוא סיפר שפרחי בר צהובים מילאו את הרחובות, ובֵּירות המופגזת התחפשה לעיר הגנים התלויים מבבל – שעל כל עמודי הטלפון ועמודי החשמל והתמרורים מטפסת עכשיו צמחייה. ונזכרתי שכשהיינו ילדים קראנו למטפסים הללו שדים – כי הצמחים שעלו וטיפסו על עמודים שלחו שלוחות אל הכבלים ונראו כמו שדים ענקיים בכותונת, פורשים זרועות לצדדים. בתצלום עוד לא רואים את כל זה. רואים שאבק מיתמר בחזית הבניין כי בכל פעם חולפות שם מכוניות, ורואים את הפִּּיות הפעורים בבלוקים שבקומת הקרקע. פִּיות של פנים רעבות. ג'לאל כתב עוד וסיפר שעכשיו הפִּיות הללו הן קולומבריום, שעכשיו יונים מתגוררות שם, ואיתן גם כמה ארנבות.